|
הפרטת נכסי הציבור הפרטה פרושה מכירת נכסים השייכים למדינה לגורמים עסקיים פרטיים. חלק מהגורמים הנ"ל (אנשים פרטיים או תאגידים) הם בעלי זיקה ציונית, יהודית וחלקם הם נטולי כל זיקה למצב הכלכלי חברתי והמדיני בארץ מלבד הערנות להזדמנות העסקית. נכסי הציבור של המדינה שייכים לאזרחים של המדינה. מדיניות ההפרטה הנהוגה בעשור האחרון אינה מתייחסת לאזרחי המדינה כבעלי הנכסים המופרטים. הממשלה, כריבון הנבחר ע"י אזרחי המדינה מוסמכת לקחת החלטות בשם אזרחי המדינה, כולל החלטות הרות גורל כמו יציאה למלחמה וגיבוש מדיניות כלכלית. הזכות להפריט נכס ציבורי כמו חברה ממשלתית, או למכור רכוש או קניין או זכיות שימוש במשאבי המדינה, נגזרת לכאורה מהיות הממשלה הריבון הנבחר בדרך דמוקרטית. כאשר מוכרים רכוש של אדם פרטי ללא הסכמתו ו/או ללא ידיעתו ואו מבלי לפצות אותו על כך, הדבר נחשב לגזל ולעברה הן על החוק והן על עקרונות ההוגנות הבסיסיים ביותר. אך במדינת ישראל, הממשלות, רובן ככולן מתעלמות מכך שהזכות להפריט אינה כוללת את הזכות להתעלם מכך שהנכס המופרט שייך לכל אזרחי המדינה. ככאלו עליהם להיות לכל הפחות מפוצים על אובדן רכושם. למעשה, סך כל הנכסים של כל אזרח הוא סך כל הנכסים של המדינה חלקי מספר האזרחים החיים בה. (באותו אופן, סך כל החובות של המדינה, מתחלק באופן ממוצע בין כל אזרחיה, כשם שלכל אזרח יש קול אחד בהצבעה חשאית דמוקרטית). לפי גישה זו, לא ייתכן שזכויותיהם של כל אחד מאזרחי המדינה ישללו מבלי להציע לכל אזרח מספר אפשרויות פעולה שיהיו מועילות לו הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה של שימור כוחה של המדינה עבור אזרחיה החיים בה והרוצים לשגשג בה. הזכות הראשונה היא הזכות של כל אזרח להיות מפוצה בכסף או בשווה כסף על מכירת נכס ציבורי. הזכות השניה היא לקבל זכויות שונות בנכס או בתוצריו העתידיים, גם לאחר שיימכר לגורם פרטי. כך שהאינטרסים של האזרחים כאזרחים והאינטרסים של המדינה כמבנה המיועד לשימור ופיתוח השגשוש של האזרחים יוכל להישמר בצורה אופטימלית. לאנשי עסקים פרטיים ו/או תאגידים יש בראש וראשונה אינטרסים כלכליים/עיסקיים שעלולים להיות מנוגדים או לא אופטימליים ככל שהדבר נוגע לאינטרסים הציבוריים ושל כל אזרח בפני עצמו.
הטיעונים הנפוצים של המפריטים הסידרתיים המתעלמים והמעלימים את הבעלות של האזרחים על נכסי הציבור הם:
כל הטיעונים הנ"ל נכונים אך מהווים מסך עשן כיוון שהם מסיחים את הדיון משני היבטים יסודיים יותר משאלת התועלת שבהפרטה לאחר שהתרחשה.
שתי ההיבטים הם:
התוצאה של מדיניות הפרטה עקבית היא שמרבית האזרחים נאלצים לוותר על הנכסים שלהם לטובת אנשים או גופים פרטיים מעטים שהופכים להיות שליטים על נכסים ולבעלי השפעה עצומה על המהלך החיים השוטף והעתידי של כלל האזרחים. הליך זה אינו הפיך, כיוון שברגע שהנכס הציבורי הפך להיות פרטי, לא ניתן בד"כ להשיב אותו לידי הציבור אלא בדרך של הלאמה. הגורמים העסקיים הרוכשים את הנכסים עושים זאת בראש וראשונה ממניעים עיסקיים/כלכליים. כלומר במרבית הנכסים יש פוטנציאל עיסקי, אך הוא לא ממומש ע"י נציגי הציבור הנוכחיים. מה שמתרחש הוא שלקופת המדינה נכנסים מזומנים והמדינה מוותרת על נכסים. בדרך זו מדלדלים בעלי ההון את נכסי המדינה לטובת עצמם (בראש וראשונה) ותורמים ליצירת פער הולך וגדל בין קבוצה מיוחסת ונבחרת לבין מרבית אזרחי המדינה. אם בעלי עסקים מעוניינים בנכסי המדינה כנראה שהם יודעים מדוע. התשובה היא שבסבירות כגבוהה ניתן להפיק מהם יותר ערך ממה שמופק מהם כיום. ערך זה יכול להשאר בידיים של כל אזרחי המדינה ולא לעבור לידיים מעטות בעלי זיקה חלשה למטרות של המדינה ככלי שרת בידי אזרחיה.
האתגר הגדול של ממשלות ישראל העתידיות הוא למצוא את הדרך לשפר בצורה משמעותית את הניהול והתפוקות של נכסי הציבור מבלי למוכרם.
|